אירוע השנה — ליבלוביאדה 19 · 11–13 ביוני 2026 · מלון רויאל, ים המלח · להרשמה ←
אירוע השנה — ליבלוביאדה 19 · 11–13 ביוני 2026 · מלון רויאל, ים המלח · להרשמה ←
איש החינוך והרוח · מנהיגם הרוחני של יהודי טריפוליסיפור חיים ומורשת — מטריפולי שבלוב ועד ארץ ישראל
שמי אלון גואטה, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב־דורי עם סבי אפרים גואטה. מסבא שלי שמעתי את סיפורו המופלא של סבא רבא שלו, רבי אפרים גואטה (גויטע) זצ"ל — ואנו מקדישים תיעוד זה לזכרו.
בפרק זה אני רוצה לספר על אורחות חייו ועבודת הקודש של אבא של סבא רבא שלי, רבי אפרים גואטה (גויטע) זצ"ל, אשר על שמו קרוי סבא שלי. אנסה לפרט את סיפור חייו של רבי אפרים גויטע, את מעשיו המופלאים, את מפעלו החינוכי רב ההשפעה, את הליכותיו הצנועות, את גדולתו כמנהיג רוחני בלתי־מוכתר של יהודי טריפולי בחו"ל ובארץ, ואת עלייתו ארצה והשתקעותו בארץ ישראל.
רבי אפרים נולד בטריפולי שבלוב בשנת תרס"ד (1904), לאימו ואסי לבית סרוסי ולאביו ר' שלום גויטע. בהיותו עלם צעיר החל כבר את פעילותו הציבורית — כמלמד ומחנך, על ברכי התורה, את מתפללי בית הכנסת שלו.
כשהיה בן 20 נשא את ליזה, לבית בובליל, לאישה. לימים נולדו להם שישה ילדים: שלום (סבא רבא שלי), יוסף, שמואל, ויקטור, לידיה ורינה.
"דאר סרוסי", מוסד חינוך מרכזי של קהילת יהודי טריפולי, שימש כמקום עבודתו במשך עשרות שנים — עד עלייתו לארץ בשנת 1950.
נולד בטריפולי שבלוב; מגיל צעיר מלמד ומחנך בקהילה.
נושא את ליזה לבית בובליל; שישה ילדים נולדו למשפחה.
לאחר מאבק עם הקהילה, המשפחה עולה למעברת בית ליד ולכפר סאקיה.
נפטר באור יהודה; אלפים חולקים לו כבוד אחרון.
בהיותו אדם משכיל ויודע איטלקית, נבחר מבין הבודדים שבמורי "תלמוד תורה" (שמו העברי של המוסד) להורות תפילה, ברכות ודינים. במקביל היה נותן שיעורים פרטיים בבתי יהודים עשירים, כדי לפרנס את משפחתו.
בית הכנסת שלו בטריפולי, "דאר אלמלטי", היה בעיר החדשה, ואילו הם גרו בעיר העתיקה. בניו מספרים שלמרות המרחק בין ביתם לבית הכנסת, הוא לא ויתר על נוכחותו — אפילו לא ביום כיפור. הוא היה חזן ממעלה ראשונה ושליח ציבור קבוע. לפתח ביתם התדפקו בכל עת פשוטי עם וגבירים, לבקש ממנו שיתפלל לרפואתם והצלחתם.
עם קום המדינה עלה בנו הראשון, שלום (סבא רבא שלי), לארץ. שני בניו, יוסף ושמואל, הצטרפו בעליית הנוער בשנת 1950 לאחיהם הגדול, שאותה עת שירת בחיל הים.
רבי אפרים לא יכול היה לשאת את הבדידות לאחר שהמשפחה התפצלה. לאחר מאבק עיקש עם הקהילה — שלא הסכימה לעלייתו בשל היותו מורה בבית הספר "תלמוד תורה" — עלתה המשפחה למעברה בבית ליד, שקלטה המוני משפחות מלוב. לאחר מכן עברה המשפחה לכפר סאקיה (אור יהודה של ימינו).
ניסיונו העשיר כמחנך עברי בטריפולי תרם לו עם הקמת בית ספר ארעי בפאתי הכפר, אשר במרוצת השנים הפך לבית הספר ע"ש רבי סעדיה גאון שבאור יהודה (בית ספר שלימים אף אבי למד בו). מאות תלמידים התחנכו תחת ידו, ועד היום זוכרים אותו כולם כדמות אצילה ושקטה שהשרתה סביבה שלווה וביטחה. כמחנך כיתות רבות ושונות, נמוכות וגבוהות, ועל סמך תעודותיו והמלצותיו מטריפולי, הוכתר כמורה מוסמך מטעם משרד החינוך, ואושרה לו עם פרישתו לגמלאות פנסיה לכל חייו — אף שכמחצית מכהונתו הייתה בחוץ לארץ.
אנשי המועצה הדתית באור יהודה השקיעו מאמצים רבים כדי לשכנעו להתמנות לכהונת יושב הראש שלהם, אך הוא תמיד סירב בנועם, וראה את עבודתו כשליחות — לפיתוח ערכים, לגיבוש חיי הדת ולהשרשת דפוסי מסורת בקהילה.
בתי כנסת לא מעטים הוקמו במקום מגוריו של ר' אפרים, וביניהם בית כנסת צנוע מול ביתו הקטן באמצע רחוב הרצל, אשר נקרא בית הכנסת "שיכונים" — והוא היה החזן הראשון בו.
דוגמה נוספת למסירותו הרבה בעבודת הקודש ניתן לראות במאמצים הבלתי־פוסקים שהשקיע בהקניית תורה ומצוות לתינוקות של בית רבן, לפשוטי העם, לתושבי המקום בכלל ולמתפללי בית הכנסת שלו ובני עדתו בפרט. סבא שלי מספר שלא היה קץ לאושרו בשעה שלימד את טעמי המקרא ופרשת השבוע לצעירים שהכשירו עצמם לתפקיד של קורא בתורה.
כשהסתכלתי בתמונות מתקופת עבודתו בבית הספר, השמורות עמנו עד היום, ראיתי את רב־גוניות הכיתות בהן לימד. הוא הקפיד שתלמידיו יהיו מסודרים ונקיים ויכינו שיעורי בית כראוי, והיה תמיד מוכן לתרום מזמנו הפנוי כדי לסייע לחלשים שבתלמידיו שלא יפגרו בלימודיהם — שכן ביקש להביא לידי הישגים את כלל הכיתה, ולאו דווקא את הבינוניים והמצטיינים.
"לא היה קץ לאושרו בשעה שלימד את טעמי המקרא ופרשת השבוע לצעירים שהכשירו עצמם לתפקיד של קורא בתורה."
לפני פסח תשל"ו חלה ר' אפרים לפתע, ובמשך חודש ימים אושפז בתל השומר. לאחר ששוחרר, הוסיפו הרופאים לעקוב אחר החלמתו — אך ביום רביעי, ב' תמוז תשל"ו (30.06.76), הוא נפטר.
כיוון שרבים הם מכריו, הפזורים ברחבי הארץ, הודיעה רשות השידור על פטירתו בחדשות, ומודעות אבל פורסמו בעיתון של אותו היום — כדי שיספיקו כל מכבדי זכרו לחלוק לו את הכבוד האחרון. ביום הלווייתו, ג' בתמוז תשל"ו (01.07.76), פרסמו ארבעה בתי כנסת — כל אחד מטעמו — מודעות אבל, ובהם בית הספר בו לימד, אשר הגדיר את מותו במילים: "אבד חסיד מן הארץ". המועצה הדתית יצאה אף היא במודעת אבל משלה, שהוכתרה במילים "הצדיק אבד". בראש מודעת האבל של בני המשפחה הופיעו המילים "נפלה עטרת ראשנו", שביטאו יותר מכל את האובדן והזעזוע שפקד את המשפחה.
ברחבת בית הכנסת "שיכונים" באור יהודה התאסף קהל רב ומגוון שבא לחלוק כבוד. לאחר המון הספדים יצא מסע הלוויה לאורך כביש אור יהודה — מבית הכנסת ועד סמוך לרחבת הקולנוע — כשהדרך פנויה מכלי רכב ובצדדים עומדים קציני משטרה.
"נפלה עטרת ראשנו."
שמחתי לחקור ולדעת על אבא של סבא רבא שלי, רבי אפרים גואטה (גויטע) זצ"ל, שעל שמו קרוי סבא שלי. שמחתי לדעת שכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולחינוך בני דורו, על צניעותו, על אהבתו ומסירותו למשפחתו ולעדה כולה. הוא התחבב על ההמונים, וחיבב את כולם — מגדול ועד קטן. מאות הגיעו לפתח ביתו לבקש ברכה ותפילה לשלומם והצלחתם, ומעולם לא סירב לאיש. הוא היה טהור במעשיו, בפשטותו ובעממיותו, ואלה היו רק חלק מהתכונות שהפכו אותו לאישיות מבוקשת ורצויה. ואם כך היה בחייו — אחר מותו באה אהבה גדולה מהעם, שהתבטאה בהשתתפות המונית בטקס הלוויה ובאזכרות.
כמו כן שמחתי לשמוע שראה שמחות רבות בחייו: מלבד בריתות המילה של בניו וחגיגות לידות בנותיו, זכה לשמוח במסיבות בר המצווה של ארבעת בניו, לגדלם למעשים טובים ולחתנם. הוא חיתן גם את שתי בנותיו, וראה נכדים לבנים ולבנות. לפני פטירתו זכה אף בנינה — הבת של סבא רבא שלי, שלום, ואשתו מרים.
את סיפורו של רבי אפרים שמעתי מסבי, אפרים גואטה, הקרוי על שמו. ראיתי שסבא אפרים נהנה להיזכר בעבר ולשתף אותי בגעגועיו לתקופות שונות בחייו. הוא שיתף אותי בזיכרונותיו, הלכנו לבית הכנסת שלנו, ולכיכר השוטר — לזכר אביו, ועל שם סבא רבא שלי, רס"ר שלום גואטה.
אני וסבא דומים מאוד זה לזה: שנינו אוהבים ספורט וכדורגל, ולשנינו המשפחה חשובה מאוד. הבנתי שאנחנו משפחה ידועה ומכובדת — בזכות המעשים של כולם — ואני אמשיך באותה דרך. אני גאה להיות חלק מהשושלת שראשיתה ברבי אפרים גואטה זצ"ל.
עיצוב ופיתוח: רות קסנטיני
